מהו פצע ילדות?

אהוב – ההורה יגרום לו להרגיש מטופש שאעז להרגיש הרגשה זאת ושאעז לערער במציאות כזאת.

ההורה יצביע על הדברים החומריים בחייו של הילד כהוכחה שהוא אוהבו.
כלפי חוץ מונחת לפני הילד החומריות שקיבל מהמורה, ובאוזניו – מהצדדים – דברי ההורה, שזה טיפשי שהוא חושב שהוא אינו אוהבו.

אולם כלפי פנים הוא חש רע מאוד עם עצמו, הרגשה זאת מבלבלת ומטלטלת עד מאוד.
הילד התמים אינו מצליח להבין שהם אינם ממלאים את החסך העיקרי בחייו, שהוא צרכיו האישיים.

הוא אינו בשל רגשית להבין שהוא סובל מהרעבה רגשית מתמשכת מצד ההורה, ולההורה הנרקיסיסט ממש לא אכפת.

בתמימותו הוא אינו יודע כי יצליחו להטביע בו במהלך השנים רגשת תיעוב עצמי גדולה.

💥 בכל יום בחייו, ההורה מקרין לו את תחושת הגועל והתיעוב העצמי שההורה מרגיש בחייו.
לכן, הרגשת התיעוב שהילד נושא בתוכו אינה שלו אלא של ההורה.
באופן אוטומטי, מה שמרגיש הילד הוא ממה שספג מההורה ואינה ממנו.

💢 הורה, מבחינתו, אינו משתמש במילים של בוז, גועל, זלזול או שנאה, אלא מרמז עליהם באופן מוסתר בדבריו ובהערותיו כל הזמן.

🔹 לדוגמא: ההורה יגיד: "איך יכולת לעשות מעשה נורא כזה? איזה אדם נורא אתה."
לכאורה, הוא רק שאל שאלה פשוטה, אך המסר לילד שעשה מעשה זדוני כזה וכזה – שלא עשה מהומה – ברור מאוד.

⚖️ במצב כזה, כאשר משווים את חומרת המילים לחומרת המעשה שהילד עשה ואת עוצמת הרעש שההורה הפגין בשל כך, חוסר הפרופורציה ניכר למרחוק.

🔹 דוגמא נוספת: ההורה יגיד: "את יודעת, אני אוהבת אותך כי את הבת שלי, אבל אני לא אוהבת אותך כאדם."

לאט לאט, הילדה תבין שאמא אוהבת אותה מחוסר ברירה.
אילו לאמא שלה הייתה ברירה, היא הייתה נפטרת ממנה, כיוון שאינה אוהבת אותה, משום שמשהו לא בסדר אצלה.

💔 אימהות אלו גורמות לנזק נפשי, תדמיתי ורגשי עצום לילד, ובונות אצלו תיעוב עמוק למשך השנים.

🔥 הנרקסיסט מטביע את דברי השטנה דרך הערות ושאלות אלו, וגם דרך אשמה – בכך שהוא מאשים את הילד בדברים שונים.
היות שההורה נמצא בעמדת עליונות מעל הילד, הוא משתמש בצורת הדיבור העובדתית שלו כאילו שזאת האמת, במטרה להטביע בילד תיעוב עצמי.

הקול שמנגן לך בראש – אולי בכלל לא שלך.
זה לא אתה ששונא את עצמך – זה הילד שספג שנים של מילים שלא היו שלו.

🔥 עכשיו הגיע הזמן להחזיר לעצמך את הקול האמיתי שלך.
הקול שמאמין בך.
הקול שרואה אותך.
הקול שאומר – אני ראוי, אני מספיק, אני אהבה.

(כתיבה ועיבוד: שלי פורמן, בהשראת כרמי־גליה ליבוביץ’)