בליל ירח חסר, פסעה נערה אל תוך היער האסור.
אמרו לה: "הפנתרה שם – אל תביטי בעיניה."
אבל היא חיפשה תשובה שאיש לא ידע לתת.
אז הלכה.
בין ענפי הצללים, ישבה הפנתרה – שקטה, עוצמתית, נושמת את החושך.
הנערה רעדה, אך לא נסוגה.
הפנתרה קמה, פסעה אליה, וללא מילים – הניחה את מצחה על ליבה.
באותו רגע, ראשה של הנערה התמלא זיכרונות שלא היו שלה.
נשים עתיקות, נביאוֹת, ציידות, יולדות – כולן בתוכה.
היא לא פחדה עוד מהחושך.
היא הבינה: החושך לא היה אויב. הוא היה מורה.
מאותו לילה קראו לה "ההולכת עם עיניים פקוחות."
